פרשת שמיני

בימים אלה מונה עם ישראל את ימי ספירת העומר.

מניין ימי הספירה מסתכם בכ-50 יום. הספירה מתחילה למחרת ליל הסדר ,שזה  יום לאחר יציאת מצרים .ומסתיימת בחג השבועות , שהוא יום מתן תורה.

אהבה כלולות והחיבור לאל

הספירה מזכירה/ מסמלת  את ההמתנה המרגשת לליל הכלולות. ואכן כך. מתן תורה מסמל את הקשר בין האוהבים הנצחיים הלוא הם בורא העולם ועם ישראל.

נזכיר שבימים אלו נוהגים מנהגי אבלות בשל מיתתם של 24000 תלמידי רבי עקיבא שמתו במגיפה ,היות ולא נהגו כבוד זה לזה . מגיפה שפסקה בל"ג בעומר,

חג השבועות נקרא גם חג הביכורים, את הביכורים היו מביאים משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל.

ביום זה עלו לרגל, לבית המקדש , עם הפרי הראשון והמשובח  שהבשיל ואותו היו מקדישים לבית המקדש כהכרת הטוב

לבורא העולם על הברכה שהשפיע. כלומר ישנו מצב בו יהודי עולה לירושלים ,עם כל הלוגיסטיקה הכרוכה בכך. ובזמנם היה מדובר על מינימום 10 ימים. וכל זאת על מנת להביא אשכול ענבים או רימון מובחר ולומר תודה. והשאלה המתבקשת היא: האם בורא עולם צריך שיהודי יעשה את כל המאמץ הכרוך. ובלבד שיאמר תודה?

מדוע לא לשלוח שליח לשוק מחנה יהודה  בירושלים של אז ,שיקנה ארגז ענבים ויצרף אגרת  ברכה בשם אברהם בן יצחק לצורך העניין?

הרי בסך הכל מדובר באשכול ענבים . או מספר רימונים. שהרי  מי מבטיח שהם יחזיקו מעמד בדרך? נראה תמוהה? מסתבר שלא.

הכרת תודה וחשיבותה

עניין הכרת הטוב, המילה תודה , גם על הדברים הקטנים  היא התכלית וחובת המציאות בחיי היום יום. אין מובן מאליו.

לשאלה מדוע היה צריך ללקט כל יום מחדש את המן במדבר? הרי לבורא העולם אין מגבלה להוריד מן בכמות חודשית או שבועית.

התשובה היא : שכח ההרגל יכול להשחית את המידות. כאשר הכל מובן מאליו. והכול בחזקת מגיע לי, והדרך  מכאן לעשות ככל העולה על רוחי קצרה מאוד.

הכרתי אנשים שעל מנת להעניק שי צנוע , משקיעים כוחות נפש אדירים. בבחירה בעיצוב ובנוסח הברכה, וזאת על מנת להביע את רגשותיהם ללא קשר ליכולות האישיות שלהם.

תודה גם על פעולה שנראית לכאורה קטנה, משאירה רושם גדול, וזאת בכל הרבדים בחיינו.