מביט אל העתיד

23/6/14

מאת אבישי קמינר- פורטל יקנעם

כשמתבוננים על שחקנים ישראלים עם פוטנציאל קשה שלא לראות את יוסף פודולסקי. הוא נאה ומרשים, בעל חזות רצינית,
אבל חשוב תמיד לזכור כי מדובר בסך הכול בבחור בן 30 שבא להסתער קדימה ולהופיע בעולם התיאטרון כי עבורו- הבמה היא הבית השני.

אני מסתכל עליו ורואה בחור שכולו מחויך. יש משהו במבט ובניצוצות בעיניים שמקרינים החוצה אש, להט, יש שם תשוקה אמיתית. סיקרן אותי מאוד להיפגש עם יוסף פודולסקי. הבחור סימן לעצמו למטרה להגיע הכי גבוה שרק אפשר- להופיע ובגדול בשאיפה להגיע להוליווד.
מדובר במשימה לא פשוטה בכלל, מה שהגביר את הסקרנות שלי לשמוע ולכתוב את סיפורו של הבחור הצעיר.
אז ספר לי יוסף, איך הגעת לעולם הבמה?

תראה, האמת היא שהגעתי לשם דיי במקרה.

מה זאת אומרת?

אני ומשפחתי היגרנו מאוזבקיסטן לישראל בשנת 1991. המעבר למדינה חדשה, חברה חדשה, אנשים חדשים ובכלל לפתוח דף חדש במדינה שאני לא
מכיר זה היה אתגר מאוד גדול עבורי. אחד הדברים שהשפיעו עליי מאוד היה העובדה שזה גרם לי להיות מאוד מופנם. לא הייתי משתף או נפתח. הייתי
אפשר לקרוא לזה היום סוג של ביישן. הבילוי שלי מול הטלוויזיה גרם לי להשתכלל ולהשתדרג. למדתי להתנועע ולרקוד כי זה היה משהו שהוא חלק בלתי נפרד ממני. אהבה מבט ראשון.

אז איך כל זה מתחבר לעולם ההופעה והבמה?

אה חחחח זה מצחיק שאתה שואל… אני נזכר עכשיו וזה ממש מצחיק אותי, אבל זה רגע שלא אשכח כי הוא היה אחד הרגעים ששינו את חיי.
באחד מימי ההולדת שלי החלטתי לעשות מופע לכל האורחים. האמת היא שלא היה לי פחד במה או פחד להופיע, ההיפך- מאוד התחברתי לזה אהבתי ואני עדיין מאוד אוהב את זה. אז עשיתי להם הופעת ברייקדאנס, ממש טובה, כמו שלמדתי מהטלוויזיה. ממש מצחיק עכשיו להיזכר זה…
אני לא אשכח את הפרצופים ההמומים של האורחים. כולם נורא התרגשו ומחאו כפיים. אני עד היום מרגיש ומשחזר את התחושה הזו. אהבת הקהל הפרגון, האנרגיות המטורפות שזה מכניס- מדהים!

למדתי בתיכון טכנולוגי בחיפה והאמת ממש לא אהבתי את התחום. זה לא דיבר אליי, לא הלהיב אותי לא נגע בי בכלל… ואז קרה משהו מאוד מעניין. נפתח בבית הספר חוג לדרמה. אני זוכר שכששמעתי את זה מיד התמלאתי באנרגיות מטורפות. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות.

זה פשוט הדליק אותי. אז התחלתי להשתתף בחוג והמורה זיהתה את הפוטנציאל הטמון בי. הערכתי אותה מאוד וזה גרם לי רק לרצות ולהתקדם. השקעתי המון זמן ומרץ בחוג. למדתי כל מה שיכולתי בשקיקה, הרגשתי שאני בולע את העולם. ואז… בהצגה הראשונה שהעלינו הרגשתי את זה.
חוויתי פיק ברכיים לראשונה בחיי…. תחושה מאוד מוזרה ומביכה שכזו.

מה חווית במקום הזה? האם הקהל הגיב לתחושה הזו?

חי ונושם במה- יוסף פודולסקי

אתה יודע, זה מה שהיה מדהים… היתה שם הזדהות מלאה של הקהל שהיא בכלל לא מובנת מאליה. אני גיליתי שהקהל פשוט מגיב לכל מה שאני עושה וזה ריגש אותי. כשהצחקתי הקהל צחק, בקטעים המרגשים הייתה המון התרגשות לפעמים גם התפעלות, היו גם קטעים שבהם נעמדתי ונתתי מונולוג שפשוט גרם לקהל להיקרע מצחוק. הם ממש זרמו איתי באוקיינוס הרגשי. זה בכלל לא מובן מאליו! זה ממש ריגש אותי.

מה זה עשה לך?

ברמת החווייה- אנשים באו ולחצו לי יד, אמרו וסיפרו כמה ריגשתי אותם פירגנו והרעיפו מחמאות. זה היה רגע מכונן שני בחיי. קשה אפילו לתאר את החוויה הזו. אנחנו מדברים עכשיו ואני כולי צמרמורת- עור ברווז ממש, תראה. זה ריגש אותי, חיזק אותי והעצים אותי. כאן בעצם קיבלתי את ההחלטה של חיי- אני רוצה להיות שחקן ולהופיע על הבמות הכי גדולות ואפילו להגיע להוליווד. כי אין דבר העומד בפני הרצון.

כיצד הגעת לניו יורק?

המעבר שלי לארה"ב לא היה מידי. זה היה תהליך שככל הנראה הייתי צריך לעבור בהדרגה. שירתתי בצבא ההגנה לישראל במלחמת לבנון השנייה. זו הייתה תקופה מאוד סוערת וקשה. כשהשתחררתי מהצבא כל מה שרציתי לעשות היה לנקות את הראש. השינוי אווירה היה מתבקש ולכן החלטתי לצאת ולטייל בעולם. אז במהלך הטיול הגעתי לבולגריה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. כל כך נהניתי לבלות ולטייל האווירה, האנשים, הטבע כל אלה משכו אותי להישאר. אז נבחנתי והתקבלתי לאוניברסיטת סופיה במגמת תיאטרון וריקוד
(New Bulgarian University).

מה היו רגעי השיא שלך בבולגריה?

אני הופעתי במהלך לימודיי ב5 הצגות נפלאות. רגע השיא המכונן ביותר היה ללא ספק הרגע שבו נבחרתי להופיע ולייצג את האוניברסיטה שלי בפסטיבל סטודנטים: הסימפוזיון התיאטרלי הבין לאומי לזכרו של יז'י גרוטובסקי בקאאנטרברי שבאנגליה. את האוניברסיטה ייצגתי עם הצגת היחיד
"The Bombs Within My Head".
במהלך פסטיבל זה נחשפתי לראשונה לבית הספר למשחק של סטלה אדלר- "Stella Adler Studio of Acting". נציגי בית הספר שלה שנכחו בפסטיבל, הזמינו אותי לבקר בבית הספר למשחק בניו יורק.

למה לפנות דווקא לבית הספר למשחק של סטלה אדלר?

בית הספר של סטלה אדלר הוא שם דבר בתחום המשחק. על כך יעידו תלמידיה- שחקנים מוכשרים כמו מרלון ברנדו ורוברט דה-נירו. הנה עוד כמה סיבות ממש ממש טובות:
1. זהו אחד מבתי הספר המובילים בתחום המשחק ואומנויות הבמה.
2. בית הספר בניו-יורק. אני כבר כמה שנים שאני מסתובב עם התחושה הזו שכדי להתקדם אני חייב לעשות איזה שינוי משמעותי על מנת לשדרג את מעמדי המקצועי. אין ספק כי תעשיית הקולנוע ותיאטרון המובילות בעולם נמצאות בארה"ב. מבחינתי המעבר מבולגריה לארה"ב היה הדבר הכי טבעי ונכון עבורי.
3. הדבר האחרון הוא שלמעשה עברתי מבחנים והתקבלתי לבית הספר היוקרתי "Stella Adler Studio of Acting". מבחינתי זוהי נקודת זינוק לקראת המשך הקריירה המקצועית שלי כשחקן.

ומה אתה עושה כיום?

כיום אני מתגורר בפלשינג אצל זוג מבוגר שאני רואה בהם כמו זוג הורים לכל דבר והם מתייחסים אליי כאילו היית בנם. ההתקדמות שלי בבית הספר של סטלה אדלר נחשפתי והכרתי כמה דמויות מפתח. אחת מהן היא השחקן אנתוני זרבה (Anthony Zerbe) שהיה המורה שלי והפך להיות חבר קרוב והסוכן שלי.

בנוסף לכך הכרתי גם את הכוריאוגרפית בעלת השם העולמי ג'ניפר מולר (Jennifer Muller) אצלה אני לוקח שיעורי ריקוד בסטודיו והפכתי במהרה להיות אחד הרקדנים הקבועים בלהקה שלה, וגם קיבלתי מלגה, כך שזה הסתדר לטובה 🙂 לאט לאט עושה רושם כי יש התקדמות בהצעות לפרויקטים רציניים עם שמות גדולים בעולם המשחק. זה כל פעם עושה לי פרפרים בבטן ומרגש אותי.

היו לך רגעי משבר במעבר לניו יורק?

בוודאי, המרחק מהבית ומהמשפחה זה אולי היה לי הכי קשה. יש איזה חוסר יכולת לשלוט בדברים כשאתה נמצא במרחק של מעל ל12 שעות טיסה מישראל. הייתה לי תקופת משבר שבה נפטרו סבתי ודודתי. זה שבר לי את הלב. הדבר שהכי רציתי לעשות היה לרכוש כרטיס טיסה ולחזור לישראל. הבעיה היא שלא הצלחתי לעשות זאת וזה ממש שבר אותי. הרגשתי הרוס ושבור מבפנים. כל כך רציתי להיות ברגעים הקשים האלה עם המשפחה…

אבל מה לעשות… לפעמים יש רגעים שבהם אין לנו שליטה על המתרחש. זה לא פשוט המרחק מהמשפחה.

ספר לי על כמה רגעים מאושרים שחווית לאחרונה

קודם כל ההיכרות שלי עם אנתוני זרבה. אנתוני הוא בחור מבריק, כיפי וסוכן מעולה. הוא מעורר בי השראה ומעודד אותי תמיד לרצות לרוץ קדימה ולהצליח. ההיכרות שלי עם סטלה אדלר הייתה רגע מרגש. אני גאה להיות תלמיד שלה וללמוד בבית הספר שלה. לאחרונה העלינו את
Angels in America ואני זכיתי לגלם את דמותו של רורי קול (אותה גילם אל פאצ'ינו). זה היה תפקיד מאתגר, חזק ועוצמתי. מה שחרוט לי היטב בזיכרון היא אחת הסצנות הקשות ביותר בהצגה הראשונה הקהל כולו נעמד על הרגליים ומחא כפיים. זה היה רגע מכונן!