מהי הכרת הטוב ומדוע היא חשובה
כל אחד מאִתנו חווה חוויה של חוסר הכרת הטוב. זה מתחיל בציפייה לגיטימית במסגרת המיקרו הביתית, הסביבה הקרובה של האישה והילדים, וכלה במקרו, החברים, השכנים, עבודה וכולי. המקור למצוות הכרת הטוב הוא מצוות כיבוד הורים על מה שנתנו לנו. עלינו להכיר להם טובה. והתורה החמירה בטענה שהכופר בטובת חברו, סופו שיכפור בקב"ה. הוכחה ניצחת וידועה היא של משה רבנו שלא הכה על היאור היות שניצל ביאור, משמע הכרת הטוב אף לדומם. הנושא מורכב ורחב וננסה לטעום משהו מהויות חיינו.
להודות להוקיר ולברך
הכרת הטוב משמעותה שידע מי שמולי שיש להודות, לכבד, להוקיר ולהבין שלא הכול מובן מאליו, ולסגל לעצמו שמה שקיבל ממני הוא פונקציה של נתינה ללא תנאים, אך מחייב הפנמה שעליו להודות ולהמשיך וליצור חוליה שתעבור הלאה. ללמוד ולסגל שמה שקיבלתי, יש מישהו אחר שרוצה וצריך לקבל ממני. ואם נשאל: "מה, גם עם נהג המונית? הרי שילמתי לו?" אכן כן, גם לנהג המונית, לירקן ואף לראש העיר צריך להודות. כשאדם מסגל לעצמו שעל הכול צריך להודות הוא בונה אף את נפשו היות שתסמונת "המגיע לי" יכולה להוציא את האדם מדעתו, ולזאת יש ראקציה שלילית עמוקה. לכן סגל לעצמך שלא מגיע לי, ואם קיבלתי, משמע שזהו חסד שעשה עמדי הצד שכנגד.
ואיך אפשר בלי סיפור קצר….
שמעתי סיפור מאדם דתי שירד מנסיעה ברכבת ועבר על גבי הרציף לכל אורך הרכבת עד שהגיע לנהג ודפק לו בדלת. הלה פתח את הדלת, והאיש הודה לו עמוקות: "יישר כוח, איזו נהיגה, איזו מסירות ואיזו אחריות, אין מילים". נהג הקטר פשוט עמד המום ובכה: "שלושים שנה אני נהג קטר. בחיים לא קרה שניגש אליי נוסע והודה לי על הנסיעה".
תופעה נוספת מדוברת, ידועה וכואבת היא בחיי הנישואין. כמי שמכיר אין-ספור בעיות, אחת המסקנות הבסיסיות הרחבות היא חוסר הכרת הטוב. כולנו מפרגנים לסביבה, אך כשמגיעים הביתה בן הזוג הופך להיות שק האגרוף לזעם המצטבר במשך היום. נכון שבן הזוג הוא שותף לחיים ואוזן קשבת, אך אל לנו להפוך את המשמעות והיוצרות. אם אתה בחיר לב, משמע שיש הרבה משותף, הבנה והערכה וחלוקה של מטלות. ללא סיבה לחיפוש באגים שליליים אפשר לבנות זוגיות מושלמת. יהודי חכם אמר שלאהוב משמע להבין, ולא רק כשנוח לי, אלא כשנוח אף לבן זוגי. הגמרא מעידה שלרבי חייא, ענק שבענקים, הייתה אישה רעה מאוד. ובכל זאת תמיד היה מפייס אותה, ובדרכו כל יום לביתו אף היה קונה לה מתנה צנועה. אגב, רבי חייא ובניו הקבורים ליד כרמיאל, ועליו מעידה הגמרא: היה מסוגל הוא ובניו יחד להביא את הגאולה ואת משיח צדקנו. חבריו שאלוהו מדוע אינו מגרש את אשתו, הרי היא המרור של חייו. ענה להם שמספיק שהיא מגדלת את בניו לתלמוד תורה ומצילה אותו מן החטא. דבריו אינם מובנים מאליהם אך חכמים. הרי הוא חיפש באשתו את הדברים החיוביים. עיקר הבעיות בזוגיות או בכל מערכת אחרת הן חוסר הבנה וקבלה של הצד שכנגד או הניסיון לנסות לשנות את בן הזוג. ואיני מדבר על מקרים חריגים כלל וכלל. רבי חייא מהווה אולי דוגמה למקרה חריג, אך אין-ספור דוגמאות שאפשר היה לגשר יש באמתחתי.
מקבלים השראה מן המקורות
מי שביקר בבית הכנסת או לפחות קרא את פרשת השבוע יגלה שיעקב אבינו בדרכו לחרן נזכר שעבר דרך ירושלים, דרך הר הבית, ולא התפלל במקום שאברהם ויצחק ע"ה התפללו. ברגע שהחליט לחזור ולתקן, מעידים הספרים הקדושים, הגיע אליו המקום. למושג זה קוראים "קפיצת הדרך". הר הבית ממש הגיע אליו, ויצר היסטוריה שלמה: חלום יעקב והסולם וכל הברכות לגבי מתן ארץ ישראל לך ולזרעך ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה .ספר בראשית נקרא גם ספר הישר היות שהוא מלמדינו הנהגות שיכולות ליישר את אורחותינו ולבנות לנו חיים פחות עקומים בלשוננו. חז"ל הקיפו נושא זה בהרחבה, ויש אף שעושים את התואר על נושא זה. חשיבה נכונה יכולה לבנות לנו אישיות וחיים טובים ומועילים יותר, לו רק נפנים שהכרת הטוב היא חובת המציאות.
אז להבא נזכור שחיוך ומילה טובה יכולים לשנות ולבנות, ומצד שני כעס או מילה רעה יכולים רק להרוס. אז בואו נקבל את השבת בחיוך, בסובלנות ובהבנה. אומרים שזה גם מאוד מועיל לבריאות.
שלכם,
נחום תמיר, נומרולוג
